מבוא
השאלה האם שינוי האקלים מזין קונפליקטים מזוינים היא אחת הסוגיות השנויות ביותר במחלוקת בקרב חוקרי שלום ומקבלי מדיניות. מנהיגים פוליטיים בכירים וגורמים באו"ם טענו שבצורות, שיטפונות ואסונות אקלימיים אחרים מגדילים את הסיכון לאלימות מאורגנת. בד בבד, גוף מחקר נרחב ערער על טענות אלה וקבע שהעדויות לקשר ישיר בין אקלים לקונפליקט אינן חד-משמעיות. מחקר שהתבסס על הערכת מומחים ופורסם בכתב העת Nature מצא הסכמה רחבה בין חוקרים מובילים לפיה האקלים אמנם השפיע על קונפליקטים מזוינים פנים-מדינתיים, אך גורמים אחרים כגון רמת פיתוח סוציו-אקונומי נמוכה וחולשת המדינה משפיעים עליהם הרבה יותר. המומחים העריכו שבין 3% ל-20% מסיכון הקונפליקט במאה האחרונה הושפע ממשתני אקלים.
בשנים האחרונות התפתחה השדה המחקרית לכיוונים מעודנים יותר. במקום לשאול האם שינוי האקלים גורם לקונפליקט, החוקרים עוסקים כעת בשאלות מדויקות יותר: באילו תנאים שינוי האקלים מחריף קונפליקטים מתמשכים? האם אסונות אקלימיים יכולים גם להפחית לחימה? ניתוח מטה של 55 מחקרים מצא שסטיות מטמפרטורות ממוצעות ומדפוסי משקעים מרחיבות את הסיכון לקונפליקט, כשעלייה של סטיית תקן אחת בטמפרטורה מגדילה את הסיכון לקונפליקט בין-קבוצתי בכ-11.3%. עם זאת, המנגנונים שמסבירים קשר סטטיסטי זה נתונים עדיין במחלוקת ותלויים בהקשר.
שינוי האקלים והסלמת קונפליקטים
באילו תנאים שינוי האקלים מחריף קונפליקטים?
העדויות האמפיריות מראות שאירועים אקלימיים אינם מחריפים קונפליקטים מזוינים באופן אוטומטי. בחינה של 21 מקרים של אסונות אקלימיים שפגעו באזורי קונפליקט פעיל באפריקה, אסיה והמזרח התיכון מצאה ש-29% מהקונפליקטים הסלימו לאחר האסון, 33% ירדו בעצימותם, ו-38% לא הראו שינוי משמעותי. התפלגות זו לבדה מערערת את ההנחה שאסונות אקלימיים מחמירים אלימות בהכרח.
מספר תנאים זוהו כמסייעים להסלמת קונפליקטים בעקבות אירועים אקלימיים:
- פגיעוּת קיימת גבוהה: מדינות המאופיינות בשיעורי עוני גבוהים, תלות כלכלית חזקה בחקלאות ומיעוט גיוון כלכלי, רגישות הרבה יותר להחרפת קונפליקט בעקבות אסון. בכלכלות מגוונות ועשירות יותר, אסונות אקלימיים כמעט אינם משנים את דינמיקת הקונפליקט.
- פיצול אתני: נמצא שכ-23% מפרוצי קונפליקטים מזוינים במדינות בעלות פיצול אתני גבוה חפפו לאסונות אקלימיים בין 1980 ל-2010. הקווים האתניים הקיימים מתפקדים כקווי שבר מוכנים שלאורכם פורצות מתחים שהאקלים מחריף.
- אופי האסון: אסונות איטיים כמו בצורות ממושכות קשורים יותר להסלמת קונפליקטים מאסונות מהירים כמו שיטפונות, שלעיתים מגבילים את יכולת הלחימה של כל הצדדים.
נתיבי הסיבתיות להסלמה
הספרות המחקרית מזהה מספר נתיבים שדרכם שינוי האקלים יכול להחריף קונפליקטים. חשוב לציין שנתיבים אלה הם עקיפים: שינוי האקלים אינו גורם לקונפליקט בבדידות, אלא מגביר גורמי סיכון קיימים.
- זעזועים כלכליים ופגיעה בפרנסה: אירועי אקלים יכולים להרוס ייצור חקלאי ומקורות פרנסה, ולהגביר תלונות חברתיות תוך הפחתת עלות ההצטרפות לקבוצות חמושות.
- תחרות על משאבים: שינוי האקלים יכול להעצים את התחרות על משאבים טבעיים כמו מים, קרקע ומרעה, בפרט כשתחרות זו חוברת לממשל חלש ולמתחים קיימים בין קבוצות.
- פערי כוח וניצול אסטרטגי: אסונות אקלימיים יכולים לשנות את מאזן הכוחות בין צדדים לקונפליקט. כשהאסון מחליש צד אחד בעוד הצד האחר נשאר שלם, נוצרים תמריצים להסלמה.
- הגירה ולחץ דמוגרפי: עקירת אוכלוסין הנגרמת מאקלים יכולה להחריף מתחים בקהילות קולטות. הפאנל הבינממשלתי לשינויי אקלים (IPCC) ציין בביטחון גבוה שעליות במחירי מזון, חוסר ביטחון מים ואיבוד פרנסה קשורים לקונפליקטים ממושכים יותר.
- שחיקת לגיטימיות המדינה: כשממשלות נכשלות בתגובה לאסונות, תלונות ציבוריות כלפי המדינה מתגברות, ומספקות בסיס לגיוס נגד-ממשלתי.
מקרי בוחן של הסלמה
הבצורת בסוריה בין 2006 ל-2010, החמורה ביותר שנרשמה, גרמה לכישלון יבולים נרחב, לאיבוד בעלי חיים בהמוניהם ולעקירת כ-1.5 מיליון משפחות חקלאיות לערים. שינוי האקלים האנתרופוגני הפך בצורת בעלת חומרה כזו לסבירה פי שניים עד שלושה. הבצורת, בשילוב עם עשורים של ממשל כושל ומדיניות חקלאית בלתי-בת-קיימא, שימשה זרז לאי-שקט חברתי שקדם לאביב הסורי ב-2011. עם זאת, הבצורת לא הייתה הגורם היחיד ולא הגורם העיקרי: דיכוי פוליטי, מתחים עדתיים ומדיניות מים כושלת מילאו תפקידים מרכזיים. המקרה הסורי ממחיש כיצד האקלים יכול לפעול כ"מכפיל איומים" מבלי להיות גורם ישיר לקונפליקט.
הבצורת באוגנדה בין 1999 ל-2001 ממחישה את מנגנון פערי הכוח: צבא ההתנגדות של האדון (LRA) הגביר התקפות על אזרחים ושדד סיוע מזון כשהבצורת צמצמה תרומות מרצון. בינתיים, ממשלת אוגנדה הסיטה משאביה לסיוע, ומצאה עצמה מוחלשת אף היא. ב-1998, שיטפונות עצומים באסאם, הודו, איפשרו לחזית השחרור המאוחדת של אסאם (ULFA) לגייס עוקבים רבים יותר הודות לתלונות עממיות על כישלון הממשלה בטיפול באסון ולאיבוד מקורות פרנסה בקרב האוכלוסייה הפגועה.
שינוי האקלים והפחתת עצימות קונפליקטים
באילו תנאים שינוי האקלים מפחית קונפליקטים?
האפשרות שאסונות אקלימיים יכולים להפחית את עצימות הקונפליקט קיבלה תשומת לב מועטה בהרבה בשיח האקדמי והמדיניותי. עם זאת, הנתונים האמפיריים מראים שהפחתת עצימות לאחר אירועי אקלים היא לפחות שכיחה כמו הסלמה, ואולי אף שכיחה יותר. הפחתת עצימות נוטה להתרחש כאשר אסון מחליש את שני הצדדים לקונפליקט בו-זמנית, או כאשר הצד שנחלש יותר אינו יכול להיות מנוצל על ידי יריבו. ספרות "הדיפלומטיה האסונית" מוסיפה שאסונות יכולים לזרז תהליכי שלום קיימים, בתנאי שכבר קיים בסיס לפיוס, כגון משא ומתן חשאי, קשרים תרבותיים או יחסי מסחר. ההשפעה הזרזית פועלת בעיקר בטווח הקצר, ובלי מחויבות פוליטית מתמשכת, חלון ההזדמנויות נסגר.
נתיבי הסיבתיות להפחתת עצימות
- אילוצים חומריים ולוגיסטיים: אסונות יכולים לפגוע פיזית ביכולת מבצעית צבאית, להשמיד תשתיות תחבורה ולחייב הסטת כוחות לסיוע, ובכך להפחית את יכולת הלחימה של כל הצדדים.
- ירידה בהכנסות ובגיוס: אסונות יכולים לצמצם את הבסיס הכספי של קבוצות חמושות ואת מאגר המגויסים האפשריים, ולאלץ אותן לצמצם פעילות צבאית.
- חלונות הזדמנות למשא ומתן: שלבים של עצימות לחימה מופחתת לאחר אסונות יכולים ליצור רגעים אסטרטגיים להתערבות דיפלומטית. ההחלשה ההדדית יכולה ליצור מצב של "מבוי סתום מכאיב הדדית" שבו שני הצדדים מכירים שהמשך הלחימה יקר מדי מנשיאה.
- סולידריות וניהול משותף: אסונות יכולים לעיתים לטפח סולידריות בין-קבוצתית כשקהילות מגויסות יחד לטפל באיום המשותף, ולתרום לשיפור יחסים בין-קבוצתיים.
מקרי בוחן של הפחתת עצימות
השיטפונות בפקיסטן ב-2010 שהציפו כ-20% משטח המדינה, אילצו הן את כוחות הממשלה והן את תנועת הטאליבאן הפקיסטנית (TTP) להסיט משאבים לסיוע אסון ולא יכלו לנוע ביעילות בשטח המוצף. ה-TTP חוותה גם ירידה בהכנסות ובגיוס, והעצימות ירדה בחודשים שלאחר מכן. תופעה דומה נצפתה בשיטפונות 2022 בבלוצ'יסטאן.
השיטפונות בסומליה ב-1997 ממחישים את דינמיקת ההחלשה ההדדית: שני הסיעות של הקונגרס הסומלי המאוחד (USC), סיעת אל-מהדי וסיעת עיידיד, סבלו קשות מהשיטפונות. הכנסותיהן ירדו, עלות קיום הלוחמים גדלה, ולוגיסטיקת הלחימה נפגעה. שני הצדדים נאלצו לצמצם פעולות צבאיות, גם בלי שהייתה כל רצון פוליטי לשלום.
הצונאמי ב-2004 באצ'ה, אינדונזיה, הוא המקרה הנחקר ביותר של שלום שנולד מאסון. הצונאמי הרג לפחות 165,000 אנשים ופגע הן בכוחות הממשלה והן בתנועת הסיוע (GAM). שלושה גורמים מוקדמים הניחו את היסוד: דמוקרטיזציה של אינדונזיה לאחר נפילת סוהארטו ב-1998, חקיקה שדרשה מהצבא לצאת מעסקים, וניסיונות משא ומתן קודמים. הצונאמי זירז תנאים אלה, ויצר חלון הזדמנויות שמגשרים בינלאומיים בהנהגת נשיא פינלנד לשעבר מרטי אהטיסארי ניצלו. ביוגוסט 2005 נחתם מזכר הבנות, והשלום נשמר. בניגוד לכך, אותו צונאמי לא הביא לשלום בסרי-לנקה בין הממשלה לטייגרים התמיליים, בגלל היעדר תנאים מוקדמים לפיוס.
דיון
הניתוח מגלה מספר תובנות מרכזיות לגבי הקשר בין אקלים לקונפליקט.
ראשית, הקשר הוא בסיסו של הדבר תנאי. אין מנגנון אוניברסלי שבו האקלים מחריף אוטומטית אלימות. אותו סוג של אסון אקלימי יכול להוביל להסלמה בהקשר אחד, להפחתת עצימות בהקשר אחר, ולאי-שינוי בהקשר שלישי. גורמים מתווכים קריטיים כוללים את רמת הפגיעות הקיימת, מאזן הכוחות, פיצול אתני, יכולות המדינה ונוכחות תהליכי שלום.
שנית, מנגנון פערי הכוח הוא מושג מארגן מרכזי: השפעות א-סימטריות של אסון נוטות להוביל להסלמה, בעוד השפעות סימטריות נוטות להוביל להפחתת עצימות.
שלישית, הממד הזמני הוא קריטי. ההשפעות נוטות להיות קצרות-טווח, במונחים של חודשים ולא שנים. מקרה אצ'ה הוא יוצא מן הכלל משום שההשפעה הזרזית הקצרה-טווח של הצונאמי חברה לתנאים ארוכי-טווח שהחזיקו את השלום.
רביעית, ממד הפחתת העצימות ראוי לתשומת לב גדולה בהרבה, הן מחוקרים והן ממקבלי מדיניות. במקום לתפוס שינוי אקלים אך ורק כמחריף איומים, יש לזהות גם את חלונות ההזדמנות שאסונות יכולים ליצור ליישוב קונפליקטים.
חמישית, הדגש הדומיננטי על קשרים סיבתיים ישירים בין אירועים אקלימיים לתוצאות קונפליקט עלול להסתיר נתיבים פחות ישירים אך חשובים לא פחות, כגון שחיקה ארוכת-טווח של פרנסות ויכולות המדינה.
מסקנות
הקשר בין שינוי האקלים לקונפליקטים מזוינים אינו דטרמיניסטי ואינו חד-כיווני. שינוי האקלים יכול להחריף קונפליקטים מזוינים דרך פגיעה בפרנסה, תחרות על משאבים, פערי כוח ושחיקת לגיטימיות המדינה, בעיקר בהקשרים של פגיעות גבוהה ופיצול אתני. באותה מידה, אסונות אקלימיים יכולים להפחית קונפליקטים על ידי הטלת אילוצים חומריים על הלוחמים, צמצום הכנסות וגיוס, ויצירת חלונות הזדמנות לשיחות שלום.
האקלים מובן בצורה הטובה ביותר לא כגורם שורשי לקונפליקט, אלא כמכפיל איומים שמגביר פגיעויות קיימות ובתנאים מסוימים, כגורם מגביל שיכול ליצור הזדמנויות לשלום. מנגנון פערי הכוח מספק מסגרת שימושית להבנת מתי ומדוע אירועי אקלים מייצרים תוצאות שונות של קונפליקט.
ככל שעצימות שינוי האקלים גוברת, הבנת קשרים תנאיים אלה הופכת לחשובה יותר. על פי הערכות, תרחיש של התחממות של 4 מעלות צלזיוס יגדיל את השפעת האקלים על סיכון הקונפליקט פי חמישה ויותר. מדיניות מקיפה לטיפול באתגר זה חייבת לצמצם בו-זמנית את הפגיעות לאקלים, לחזק יכולות הסתגלות, ולשמור על מוכנות לנצל חלונות הזדמנויות ליישוב קונפליקטים כשהם נפתחים.
מקורות שהוזכרו בסיכום
Mach, K. J., Kraan, C. M., Adger, W. N., Buhaug, H., Burke, M., Fearon, J. D., Field, C. B., Hendrix, C. S., Maystadt, J.-F., O'Loughlin, J., Roessler, P., Scheffran, J., Schultz, K. A., & von Uexkull, N. (2019). Climate as a risk factor for armed conflict. Nature, 571(7764), 193–197. https://doi.org/10.1038/s41586-019-1300-6
IPCC. (2022). Climate change 2022: Impacts, adaptation, and vulnerability: Contribution of working group II to the sixth assessment report of the intergovernmental panel on climate change. Cambridge University Press.
Kelman, I. (2012). Disaster diplomacy: How disasters affect peace and conflict. Routledge.
מקור
Bergman-Sundström, A. (2026). Climate Change and Armed Conflict Dynamics: Pathways of Escalation and De-Escalation. Journal of Conflicted Areas, 1(2), 11-18.
